<h1>השלמה — ברכות</h1>
<h2>דף נד.</h2>
[ברכות נ"ג ע"א] תני חדא אור של תנור וכירה ושל כבשן מברכין עליו. ותניא אידך אין מברכין. לא קשיא כאן בתחלה כאן לבסוף. פירוש, בתחלה אינו עשוי לאורה אלא לשרוף האבנים בכבשן, ולאפות את הפת בתנור ולבשל התבשיל בכירה, ואין מברכין על האור העשוי לבשל, והוא הדין אם עשוי לחמם שאין מברכין עליו. בסוף, מברכין עליו, שהוא עשוי לאורה. זה הדרך פירש ר"ש ז"ל. והראב"ד ז"ל וכן פירש רבינו האיי בתחלה לא ציל נהוריה, בסוף ציל נהוריה ומברכין עליו. אי נמי בתחלה לא נשתמשו בו [בשבת] ואור ששבת הוא, בסוף נשתמשו בו [בשבת] ולאו אור ששבת הוא ואין מברכין עליו. איתא ספרי דכתיב בהו ת"ר היה מהלך חוץ לכרך וראה אור עבה בפי הכבשן מברכין עליו ואם לאו אין מברכין עליו.
מפירוש ר"ש ז"ל משמע שאין מברכין על האור אלא אם כן נעשה לאורה, פרט לשנעשה לבשל ולחמם ולכבוד שאין מברכין עליו. וגחלים לוחשות שמברכין עליהן, אפשר שנעשו לאורה, או השתא או מעיקרא כשהדליק העצים. והראב"ד כתב שמברכין על האור שנעשה לבשל ולחמם, ואין ממעטין אלא הנעשה לכבוד [בלבד].
<h2>דף קג:</h2>
[ברכות מ"ב ע"א] ולית הלכתא ככל הני שמעתתא. אלא כי הא דאמר ר' חייא בר אשי שלש תכיפות הן וכו'. הילכך אם לא נטל ידיו מצי למיכל בלא ברכה. ואם נטל ידיו לא מצי למיכל בלא ברכת המוציא, דהוה ליה כמאן דאמר הבו נבריך דאסיר למשתי בלא ברכת היין. כך פירש הרב אלפסי ז"ל בפרק ערבי פסחים. הכא נמי אסור למיכל בלא ברכת המוציא. ור"ש ז"ל פירש בלא ברכת המזון. ויש לומר שאף לדברי הרב אלפסי בנטל ידיו אין לו לאכול בברכת המוציא עד שיברך ברכת המזון, דתכף לנטילת ידים ברכה.
[ברכות מ"א ע"ב] שאלו את בן זומא מפני מה אמרו דברים הבאים מחמת הסעודה אין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם, אמר להם הואיל ופת פוטרתן. אי הכי יין נמי, שאני יין הואיל וגורם ברכה לעצמו. שמזכיר שם הגפן, מה שאין כן בשאר פירות. ור"ש ז"ל פירש גורם ברכה לעצמו, שמברכין על היין בדברים הרבה אע"פ שאין צריך לשתייתו. [ורבינו חננאל ז"ל פירש דהכי קאמר, כיון דיין אית ליה האי מעלה דפוטר כל מיני משקין, משמע מהא דפת לא פטר שאר מיני משקין. וי"ל לפירוש רבינו חננאל דהכי קאמר, [כיון] דיין אית ליה [האי] מעלה דפוטר כל מיני משקין בלא סעודה מברך עליו. ומתרין פירושי קמאי] שמעינן מיהא שאם שתה מים בתוך הסעודה אין צריך לברך, שהפת פוטרתה, מדאיצטריך למימר שאני יין הואיל וגורם ברכה לעצמו [משמע] אבל מים לא. והא דאמרינן לקמן לאפוקי ממאן דחנקתיה אומצא, דוקא שלא בסעודה. ויש מפרשין גורם ברכה לעצמו, שהאכילה והשתיה שני ענינים הם. ולפי הפירוש הזה אפילו מים נמי בעי ברוכי. וכפירושי קמא מסתברא, הילכך לא בעי ברוכי במיא.
<h2>דף קה:</h2>
מתניתין. בא להם יין בתוך המזון ואין שם אלא אותו כוס ב"ש אומרים מברך על היין ואחר כך מברך על המזון וב"ה אומרים מברך על המזון ואחר כך מברך על היין. אלמא ברכה טעונה כוס. ותניא נמי הנכנס לביתו במוצאי שבתות מברך על היין [ועל המאור] ועל הבשמים ואחר כך אומר הבדלה ואם אין לו אלא כוס אחד מניחו לאחר המזון ומשלשלן כולן לאחריו. וגרסינן בפרק ערבי פסחים, ש"מ מיהא מתניתא תמני, ש"מ המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס, וש"מ ברכה טעונה כוס, וש"מ כוס של ברכה צריך שיעור, וש"מ טעם מבדיל, וש"מ המברך צריך שיטעום, וש"מ טעמו פגמו, וש"מ אומ' שתי קדושות על כוס אחד, וש"מ ר' יהודה היא ואליבא דב"ש, ובה[א] בלחוד לית הלכתא כי הא מתניתא, דקיימא לן כר' יהודה ואליבא דב"ה דבשמים ואחר כך מאור.
והא דאמרינן רב צלי של שבת בערב שבת, דוקא תפלה, אבל ק"ש עד צאת הכוכבים. ואע"פ שלא סמך גאולה לתפלה לית לן בה כיון דתפלת ערבית רשות. ואפילו למאן דאמר חובה לית לן בה, שמפני צורך [שעה] הוא מתפלל. ומקדש מבעוד יום, דהיה אוכל, דאין קדוש אלא במקום סעודה, וכיון [שלא] הגיע זמן ק"ש מותר לאכול קודם שיקרא ק"ש, ואין ספק בזה. והיינו דאמרינן השתא קדיש בין ק"ש [לתפלת ערבית, ולא אמרינן קדיש בין ק"ש] לתפלת שחרית, משום דבתפלת שחרית מיבעי לן למסמך גאולה לתפלה ובתפלת ערבית לא.
